"יש 365 הזדמנויות בשנה- כל יום הוא הזדמנות להמציא את עצמנו מחדש, במיוחד ברילוקיישן." ענבל כבירי

ענבל עבדה כעורכת דין במשך יותר מעשור, ואז בחרה לעצור. לשאול. להתנסות. היא למדה צילום, פתחה סטודיו עצמאי, ושיתפה פעולה עם מעצבים מובילים.
היום היא חיה בברצלונה ומשלבת בין עולמות של יצירה, יזמות וקהילה: מצלמת כל מה שתופס לה את העין, כותבת בלוג טיולים וכתבות למגזינים, מייעצת ומתכננת טיולים באירופה. אה, וגם מנהלת את קבוצת הפייסבוק 'ויקי וכריסטינה- מטיילים בספרד'.
המסע שלה לא היה מהיר ולא קל, אבל מלא אומץ. הבחירה להמציא את עצמה מחדש, שוב ושוב, היא בדיוק מה שנותן השראה לכל מי שמרגישה שזה הזמן שלה למצוא משמעות חדשה.

 ספרי לי על הדרך המקצועית שלך לפני הרילוקיישן

"למדתי משפטים, והתחלתי את דרכי כעורכת דין במשרד המשפטים ולאחר מכן במשרד ראש הממשלה. אחרי לידת בני הבכור החלטתי שאני לא חוזרת לשם. מאוד רציתי להגשים חלום ולהיות צלמת. היה לי מאוד קשה לעשות את זה מבחינה מנטלית, כי לכאורה צילום זה לא מקצוע, במיוחד שהיה לי כבר מקצוע. עברתי לעבוד במחקר באוניברסיטת חיפה, כמעט עשיתי דוקטורט, אבל הרגשתי שהייעוד שלי הוא לא לשבת לחדר ולכתוב מאמרים. תוך כדי העבודה הזאת התחלתי ללמוד צילום. בסיום הקורס פתחתי סטודיו. גרנו אז בעמק יזרעאל, וצילמתי בעיקר אוכל ולייף סטייל, עבדתי עם המון מעצבים." 

 איך עלה רעיון המעבר לברצלונה?

"אחרי שנתיים בן הזוג שלי קיבל הצעת עבודה בברצלונה, אמרתי לו שאין מצב, ברצלונה לא משכה אותי והיה לי טוב בארץ. העבודה שלו מימנה נסיעת התרשמות, נסעתי עם אחותי לחמישה ימים והיה מאוד מגניב, אז הסכמתי לנסות לשנה. הבנתי שאני אתחרט יותר שלא ניסיתי מאשר אם זה לא יצליח, מפה לשם עברו כבר שמונה שנים."

 תארי לי את ההתחלה החדשה 

"עברתי לפה בתור צלמת ופתחתי סטודיו. היו לנו המון מבקרים בהתחלה, אנחנו גרים בפרבר ליד ברצלונה ויש לנו בית גדול עם חדר אורחים, מאוד מפנק וכיף. אז באו כל החברים והמשפחה, וכולם שאלו אותי מה מומלץ לעשות, לאן ללכת, איפה כדאי לבקר. זה הוביל אותי להבנה שאני צריכה שיהיה לי אתר שירכז את כל המידע ויספק תשובות לשאלות שכולם שואלים. התחלתי לתעד את הטיולים שלנו, ופתחתי בלוג באתר שלי. הבלוג מאוד הצליח, אנשים אהבו אותו, ואיכשהו הוא התגלגל גם לכתבות בכל מיני מקומות. 
התחלתי לעבוד עם לשכת התיירות של קטלוניה מול השוק בישראל, ובמקביל גם לתכנן טיולים לתיירים מישראל. עכשיו סיימתי קורס של תיירות בר קיימא, זה מאוד מעניין אותי, ואני חושבת איך לשלב את זה בעיסוק שלי. בנוסף ממש טרי מעכשיו- אני הולכת להחליף את ראש השבט המקומי של הצופים."

את משלבת כל כך הרבה דברים ביחד ועוד בארץ זרה, לא מובן מאליו. איך את מצליחה?

"בארץ היה לי הרבה יותר קל להשיג לקוחות. באמצעות הרשתות החברתיות פרסמתי עבודות שעשיתי, וזה הדהד את עצמו, התחיל מהמעגלים הכי קרובים, וגדל בהדרגה מפה לאוזן. פה רשת הקשרים שלי היא עדיין הרבה יותר מוגבלת, השפה גם מהווה קושי, וכל השוק מתנהג אחרת, כל בן אדם עם טלפון קורא לעצמו צלם, ואני מרגישה שבארץ זה שונה מהבחינה הזאת.
אני חושבת שכל עסק זה בסוף עבודת נטוורקינג בלתי פוסקת. כל הזמן להכיר אנשים, כל הזמן לספר על מה שאת עושה, לא משנה את מי את פוגשת. 
מהמקום הזה גם גיליתי על עצמי הרבה דברים. אף פעם לא אהבתי לכתוב למשל. כשהייתי עורכת דין התעסקתי בתחום הפלילי, שזה התחום שכותבים בו הכי פחות, בעיקר מתבטאים בעל פה. שנאתי לכתוב סיכומים או טיעונים בבית משפט. בבית ספר המורה שלי בספרות תמיד אמרה שאני כותבת מברקים. הייתי מסיימת את המבחן ראשונה, מאוד תמציתית. אני חושבת שזה משהו שהיום מאוד עוזר לי, לדעת לתמצת ולהנגיש מידע. יחד עם זאת לפעמים אני כותבת סיפורים יום-יומיים, שאני מקבלת עליהם תגובות מאוד חמות. אני שמחה שגיליתי את האהבה שלי לכתיבה ולצילום ואני משתדלת לעשות פשוט את מה שאת אוהבת."

באילו עוד אתגרים נתקלת כעצמאית?

"מבחינת האופי הכי טבעי לי להיות עצמאית, אני כזאת שלא אוהבת שאומרים לה מה לעשות. אני צריכה את המקום הזה של להיות אדון לעצמי, עם כל הקשיים הבלתי-נגמרים, היומיומיים. זה לא נגמר אחרי שנתיים או אחרי חמש, וגם לא אחרי עשר. אני אף פעם לא מפסיקה לחשוב על העבודה, אפילו אם זה להתעורר באמצע הלילה - פשוט אי אפשר להתנתק מזה. ומבחינה כלכלית אין משכורת קבועה אף פעם, זה תמיד יהיה מאוד תנודתי. במיוחד כשאני מתעסקת בתיירות עם ישראל- היתה הקורונה, ועכשיו כבר שנה וחצי של מלחמה מאוד קשה שהשפיעה על העבודה שלי עם לשכת התיירות של קטלוניה- לצערי היא ניתקה את הקשרים בעקבות המלחמה."

מה הרווחת מהרילוקיישן?

"בראש ובראשונה, הרילוקיישן נתן לילדים שלי ארבע שפות, נתן להם חשיפה לעולם, אנחנו באמת מרגישים שחיים בכפר גלובלי. ישראל היא מדינת אי כזאת, שמאוד קשה לצאת ממנה, פה אנחנו מגיעים להמון מקומות בלי שום בעיה. אז אני חושבת שזה נתן להם ולנו המון. חוץ מזה, מה עוד צריך, תגידי לי?"

מה את ממליצה לנשים שנמצאות בתחילת הדרך?

"שני דברים שקשורים אחד בשני. מי שמרגישה צורך לעשות משהו, שתמצא משהו שממלא אותה, שנותן לה תחושת משמעות, אני חושבת שזה סופר-קריטי לבריאות הנפשית שלנו ושל כל המשפחה, בלי זה, כל הסיפור יכול להיכשל. והדבר השני הוא שיש 365 הזדמנויות בשנה- כל יום הוא הזדמנות לעשות משהו. אפשר להמציא את עצמנו מחדש בכל רגע נתון, וזה יכול להיות אפילו יותר קל כשאנחנו ברילוקיישן, כי אין את כל הסביבה של מה יגידו. זה יכול להיות גם התנדבות או קורס. ואפשר להתחיל בלי לפרסם באינסטגרם ובפייסבוק, בלי להודיע לכל העולם. זה כמו לעשות ספורט, החלק הכי קשה זה להרים את עצמנו מהספה או ללבוש בגדי ספורט, אחר כך זה כבר מתגלגל. הכי חשוב זה לצאת מהבית ולהכריח את עצמינו לעשות פעולות." 

מה הלאה?

"באופן כללי אני לא אוהבת לתכנן יותר מדי, כמו שלא ידעתי שאני אגיע לפה, או שאני אהיה צלמת אי פעם. היו הרבה הזדמנויות שאספתי בדרך. כרגע הפנים שלי לעניין של תיירות בר-קיימא שזה מאוד מעניין אותי, גם סופר חשוב בעיניי, ואני חושבת שאני יכולה להנגיש את הנושא. יש הרבה דעות קדומות בעניין, וחוסר מודעות, יש המון דברים שאפשר לעשות ואנחנו לא תמיד חושבים על זה, כדי שכולנו נוכל לחיות פה לעוד הרבה שנים."

הסיפור של ענבל מראה שרילוקיישן, למרות הקשיים, יכול להיות גם הזדמנות נדירה להשתחרר מציפיות, מהגדרות ישנות, ממה ש"אמור להיות". לפעמים דווקא כשאת רחוקה מהשגרה, מהעיניים הבוחנות, מהאישורים של הסביבה, מתפנה מקום להתחיל להקשיב לעצמך באמת. הכתיבה, כמו הצילום, הפכה אצלה לכלי ביטוי. היא הוסיפה עומק וגוון חדש לאהבה שלה לטיולים, והפכה להיות חלק בלתי נפרד מהדרך המקצועית שלה.
מסתבר שדווקא כשאנחנו הכי רחוקות, יותר קל לשמוע שוב את הקול שלנו. וזה קול ששווה להקשיב לו. אם את מתכננת חופשה באירופה, מחפשת צלמת מוכשרת, השראה לעסק שלך, או פשוט רוצה לשטוף את העיניים ולהתרגש מהמילים והתמונות של ענבל- ממליצה בחום להיכנס לאתר שלה, לאינסטגרם או לפייסבוק.