"עדיף לעשות מאשר לא לעשות, אז אני לא יותר מדי דואגת מהזמן, אלא פשוט מתקדמת צעד צעד." מרינה שפירא שוחר

מרינה היא פסיכולוגית חינוכית, אמא לשניים ויזמית שפועלת בלב הקהילה הישראלית בקנדה. אחרי דוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית ומשרות מרשימות בתחום חוויית המשתמש, מרינה לא עצרה- היא הקימה את 'המעגל'- מיזם טכנולוגי שמחבר בין הקהילה הישראלית בעולם, להזדמנויות מקצועיות, שירותים ותמיכה. לאחרונה פתחה גם קליניקה טיפולית שנותנת מענה באנגלית ובעברית, ועמותה קהילתית- כל זה תוך כדי ניהול חיים משפחתיים, משרה מלאה ושאיפה מתמדת להשפיע.

 ספרי קצת על הרקע המקצועי שלך ומה הוביל אותך להגיע לקנדה

"אני פסיכולוגית חינוכית, סיימתי תואר שני באוניברסיטת בן גוריון. הגעתי לקנדה ללימודי דוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית, עם מטרה ברורה להשפיע, בהדרגה גיליתי שהעולם האקדמי לא תמיד מאפשר את זה, תוך כדי התחלתי להתעניין בעולם של חוויית משתמש, כי הבנתי ששם אני יכולה לחבר בין חשיבה מחקרית לעשייה פרקטית.
עד 2017 הייתי בלימודים בקנדה. באחד מהביקורים שלי בארץ התחברתי לחברת הייטק בתל אביב ששילבה את תחום הפסיכולוגיה והטכנולוגיה וחזרתי לארץ כדי לעבוד שם." 

 אז מבחינתך באותה תקופה חשבת שהפרק של קנדה הגיע לסיום?

"זה היה צירוף מקרים. באותם ימים התחלתי להתעניין בעולם הזה של חווית משתמש, ושמעתי על כנס בישראל שהרצתה בו דוקטור לפסיכולוגיה שעסקה בהבנת התנהגות משתמשים ברשת. הייתי בהרצאה שלה והבנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. רצה הגורל והיה לי מכר שהכיר ביני לבין מנהלת מגייסת ונקבע לי ראיון עבודה. התכוננתי לראיון הזה הרבה מאד ובאמת בסוף התקבלתי. בדיוק סיימתי את כל החובות הפרונטליים בקנדה והרגשתי שכרגע יש לי את ההזדמנות כי התקבלתי למשרה בתחום שרציתי להתפתח בו. אמרתי לעצמי שקנדה לא הולכת לשום מקום ושאני עוד אחזור אליה."

 מה באמת הוביל לחזרה? 

"תמיד רציתי לחזור לקנדה כי מאד התחברתי לחיים שם. בעלי חי בעבר בארה״ב אז לא היה זר לו. אבל היו לנו עבודות מסודרות בארץ וחיינו חיים מאוד מלאים ועמוסים, ככה שלא היה משהו קונקרטי שהיה מספיק חזק כדי ללחוץ על הכפתור ה'עצור'. עד שהגיעה הקורונה והעולם זימן לנו לעצור. וככה ביולי 2020 הגענו לכאן כמשפחה עם ילד אחד, הבן השני נולד פה."

איך נראתה השגרה המקצועית שלך בהתחלה?

"הקורונה שינתה את המצב התעסוקתי גם שלי וגם שלי בעלי. חשבנו שנגיע לקנדה בלי עבודה, אבל מהרגע שהחלטנו על המעבר היו לי חודשיים למצוא עבודה, ואכן התקבלתי לחברת ’אורקל'. ארז בעלי התחיל לעבוד בסטארט-אפ ככה שנחתנו לתוך שגרת עבודה, כמה שהיה אפשרי בתחילת הקורונה."

איך נולד הרעיון ל'המעגל'?

"מה שהתחיל את המעגל זה ששמתי לב שאנשים בקהילה הישראלית כאן כל הזמן מבקשים המלצות לבעלי מקצוע, ואין מקום אחד שמרכז את הדברים בצורה מסודרת. פייסבוק ווואטסאפ הם לא הכלים המתאימים לזה בסופו של דבר. ראיתי את החוסר, ומתוקף זה שמה שאני עושה ב-day job שלי עוסק בצרכים של משתמשים, רציתי לבדוק האם יש פתרון טכנולוגי שייתן מענה לצרכים של הישראלים כאן. אחרי כמה בדיקות שעשינו עם הקהילה, ראינו שיש לזה מקום, והתחלנו להקים את האתר. תכננו את זה בערך שנתיים לפני המלחמה, לפני עידן ה- AI, אז זה לקח קצת זמן. יצא שהאתר הושק חודש אחרי תחילת המלחמה. באותם ימים ברחו מאות ישראלים מישראל לטורונטו ועבדתי עם האירגונים היהודיים והמתנדבים ולמעשה השמשנו את האתר בהתחלה כפלטפורמה לאירגון הסיוע לאותה קבוצה ראשונה. ומשם זה גדל במהירות. 
המעגל פותר שני כאבים מרכזיים, האחד הוא מציאת בעלי מקצוע ונותני שירות מומלצים מניסיון אישי של חברי הקהילה. אנחנו עושים המון בשביל לוודא שמדובר בחוות דעת אותנטיות ואמיתיות, גם מנגנונים אוטומטיים וגם מנגנונים אנושיים. כאב נוסף שהפלטרפומה פותרת הוא עניין התעסוקה. עבודה בקנדה, ובצפון אמריקה בכללי, זה הרבה מעבר לפרנסה. זה גם כרטיס הכניסה לחברה, למערכת הבנקאית ולהרגשה שבאמת בונים חיים במדינה חדשה. חיפוש עבודה בקנדה ובצפון אמריקה הוא מאד שונה מאשר בישראל והמעגל זה לא רק לוח דרושים אלא גם קהילה חיה שלומדת יחד איך להשתלב בעבודה בקנדה דרך הרצאות, כתבות, וקבוצות. לוח העבודות של המעגל הוא לוח חכם שיודע לחבר מעסיקים לעובדים פוטנציאליים ושולח עדכונים מדי יום ישירות לאימייל עם משרות חדשות שעולות."

כל המיזם הזה תוך כדי עבודה במשרה מלאה?

"בעלי ואני חשבנו על הרעיון, הוא עזר בעיצוב, ועכשיו אני בעיקר זו שמתפעלת את המיזם, בעזרת שני עובדים- אדמינית ומתכנת. 
הדרייב שלי מגיע מזה שאני רואה את הצורך והערך שזה נותן. גם ללקוחות- שמחפשים נותן שירות אמין שמדבר בשפה שלהם, שמבין את העולם והתרבות שלהם. וגם כמובן לבעלי עסקים, שהם מאוד טובים בתחומם, אבל לא תמיד הם אנשי שיווק- 'המעגל' מייצר להם פלטפורמה לשווק ולפרסם את העסק ללא עלות."

לאחרונה פתחת גם קליניקה טיפולית, ובמקביל הקמת עמותה. איך את מצליחה לשלב הכל?

"מבחינתי עדיף לעשות מאשר לא לעשות, אז אני לא יותר מדי דואגת מהזמן, אלא פשוט מתקדמת צעד צעד. הקליניקה נולדה מתוך חיבור מקצועי ואישי עם השותפה שלי, שהיא גם המנהלת הקלינית, העובדת הסוציאלית מיטל לוי-מטלון. מכיוון שמדובר באנשים שכולם מהקהילה הישראלית, נוצר מרחב מזמין, נעים ומקבל, ואנחנו גם מאוד מבינות את הצרכים של הקהל שלנו.
את העמותה הקמתי כי הרגשתי שאם אני רוצה להביא מימון לתחום מסוים אז כדאי שאני אתחיל לגייס אותו בעצמי. למשל שירות חינמי של שדרוג קורות חיים לאנשים שמחפשים עבודה. אם מישהו מחפש עבודה דרך 'המעגל', אני רוצה להיות במצב שנוכל לתת עוד כלים, שיוכלו לעזור לו בצורה הרבה יותר יעילה ומהירה." 

באילו אתגרים נתקלת בדרך?

"עוד בשנה הראשונה של הדוקטורט הבנתי שאני לוקחת כמובן מאליו הרבה מאוד שכבות של עזרה הדדית שקיימות בין ישראלים. בלימודים בישראל הייתה הרבה ערבות הדדית, דאגנו אחד לשני. לעשות את התואר היה כמעט מאמץ קבוצתי. בתואר בקנדה זה לא היה קיים אז יצרתי את זה בעצמי עם שתי חברות, סוג של קבוצת למידה שארגנתי. מבחינת הקנדים להזכיר למישהו משהו שקשור ללימודים למשל, זה יכול להיתפס כחדירה לפרטיות, לא לעזרה. אבל עם הזמן החברות הקנדיות שלי גם נפתחו לזה, כי למה לא, לעזור אחד לשני זה תמיד דבר טוב"

מה חסר לך בקנדה חוץ מהמשפחה?

"כל תפיסת המציאות שלי, מה שחשבתי שקנדה תהיה עבורי ועבור הילדים שלי, התערערה לחלוטין אחרי השבעה באוקטובר. בפעם הראשונה שראיתי בדאון דאון בטורונטו את ההפגנות שהטיפו לאינתיפאדה, היה ממש שוק. לא רק שזה היה מפחיד בתור יהודייה וישראלית, זה גם מאד לא קנדי. את הקנדים מחנכים לקבל את כל התרבויות, זו מדינת הגירה וזה מה שהם מלמדים בבתי ספר מגיל גן. וזה משהו שמאד מאד אהבתי כאן. לא משנה מאיפה אתה מגיע, קנדה היא גם שלך, והסיפור והתרבות של כולם מתקבלת. בקנדה הרגשתי מאד מחוברת לישראליות וליהדות שלי, אפילו יותר מאשר בישראל, כמה שזה מוזר. מאז המלחמה אני מרגישה שהרבה רוע שהיה קיים מתחת לפני השטח יצא החוצה, והבועה קצת התנפצה. המונח Jews of October 8 מתאר את זה ממש טוב - יהודים שהתעוררו על החיים שלהם והבינו כמה שנאה יש כלפינו מסביב. בהתחלה זה היה מפחיד, וזה עדיין לפעמים מפחיד לשים את זה בפומבי כיזמת יהודייה וישראלית, אבל הקהילה היהודית בקנדה ובצפון אמריקה בכללי היא מאד חזקה, והחלטתי שאני לא מרכינה את הראש ולא מתחבאת. הסבים והסבתות שלי שרדו את השואה והיום אנחנו כאן ממשיכים בגאווה את המורשת שלהם של חיים יהודים וישראלים לא משנה איפה אנחנו על הגלובוס"

בתוך שגרה עמוסה, עבודה, משפחה ומעבר מתמשך- קל לשכוח את המקום שלך. מרינה מראה שאפשר גם וגם: גם להיות אמא, גם לנהל קריירה, וגם ליצור שינוי. לא כי צריך, אלא כי יש תשוקה אמיתית להשפיע. האהבה שלה ללמידה ולמחקר ממשיכה להניע אותה קדימה- בתנועה טבעית של צמיחה והתפתחות. מוזמנות לאתר 'המעגל' או ליצור קשר עם מרינה בפייסבוק.