"הרילוקיישן נתן לי תחושת מסוגלות, בעיקר בתחום החברתי והאינטלקטואלי. בלעדיו לא הייתי נמצאת במקום שבו אני נמצאת היום, חד משמעית." אביה טרכטינגוט

אביה היא מאמנת אישית ומנחת הפודקאסט "רילוקיישן זה בלב", נשואה לאבי ואמא לארבעה ילדים. עברה בשנת 2016 עם משפחתה לדאלאס טקסס שבארה"ב בעקבות עבודתו של בעלה. קודם לכן עבדה כמפיקת אירועים באוניברסיטת בר אילן והיו לה חיי קהילה וחברה פעילים בגבעת שמואל. היא לא יזמה את המעבר, ובהתחלה אפילו התנגדה לו, אך השנים שעברו הפכו את הרילוקיישן לנקודת מפנה משמעותית בחייה האישיים והמקצועיים.

 איך הרגשת לפני המעבר?

"אני לא קיבלתי את זה בטוב, ממש לא רציתי לעזוב. הייתי בן אדם כזה של, אל תזיזו לי את הגבינה, זה עובד- אז למה לגעת? מאוד אהבתי את החיים החברתיים שהיו לי בארץ וגם מבחינת עבודה- הרגשתי שאני בשיא הפריחה שלי." 

 אז למה בכל זאת עברתם?

"אבי בעלי ממש דחף ובסופו של דבר זו היתה החלטה משותפת של שנינו. באוגוסט 2016 עברנו לפה. אני לא אשכח בחיים את הפעם הראשונה שיצאנו כולנו כמשפחה משדה התעופה, אני זוכרת את החום כמו מכה בפרצוף."

 איך היתה ההסתגלות? 

"התחלנו את החיים פה ומהר מאוד הבנתי שאני לא בטוב. אבי הלך לעבודה, הילדים הלכו למסגרות, ואני מ-100% משרה, ו-100% אינטראקציה חברתית, פתאום הרגשתי שיממון כזה. הרגשתי חנוקה פיזית ורגשית. הייתי מאוד בודדה. ניסיתי ליצור קצת קשרים עם ישראלים בתוך הקהילה אבל בסופו של דבר אנשים בחיים שלהם, אף אחד לא ישב וחיכה לי. וזה בסדר, אני לא אומרת את זה ממקום שופט, פשוט עובדתית הייתי לבד. 
בדיעבד אני יכולה להגיד ששם התחיל המסע שלי, את חושבת שאת סבבה והכל בסדר, ואז את מגלה שאין לך שום דבר בתרמיל. ממצב שהייתי עטופה בחממה של ישראל, נהיה ריק נורא גדול. אני זוכרת שהייתי הולכת לסופר עם אוזניות, מוזיקה בקולי קולות, פשוט לא הצלחתי כבר להתמודד עם המחשבות שלי. פתאום קלטתי שאני צריכה ללמוד להכיר את עצמי בלי העטיפה הזאת של ישראל. אני בן אדם שחייב אינטראקציה עם אנשים. והפער הזה לא היה הדרגתי, זה היה בום, זה נחתך באחת."

מה עשית כדי לגשר על הפער הזה?

"בשלב מאוד מוקדם הבנתי שאני חייבת איזושהי אינטראקציה עם ישראלים, התחלתי ללמוד הדרכת הורים אונליין. נהניתי מהפגישה השבועית עם מלא נשים ישראליות, ועל הדרך הרווחתי גם תעודה של מדריכת הורים מוסמכת. 
היו כמה אירועים במהלך השנה הזאת, שהובילו אותי להבין שאני חייבת להשתלב חברתית ותרבותית, לפצח את האמריקאית, ואם אני לא אעשה את זה אני אהיה נורא אומללה. פיזית חייתי באמריקה, אבל רגשית חייתי בישראל. ניהלתי חיים בשני יקומים מקבילים. הבנתי שאני חיה באמריקה, ואני חייבת להתחיל להתנהג כאילו אני חיה באמריקה. 
התחלתי לעבוד כמורה בבית הספר היהודי, בבית הספר של הילדים שלי. מראש הצעתי את עצמי למשרה של מפיקת אירועים, אבל הם היו צריכים דווקא מורה לעברית. אני לא מורה, מעולם לא היה לי חלום להיות מורה. התחנכתי במסגרות יהודיות-דתיות, ויש בי את הידע והיכולת לעמוד מול כיתה, בדיעבד זה היה משוגע כמה שזה היה קשוח- לימדתי את הבת שלי, הייתי המחנכת שלה."

נשמע באמת מאתגר, איך התמודדת?

"כמה ימים לפני תחילת השנה, נכנסה מישהי ואמרה לי שהתפקיד שלה הוא לעזור למורים חדשים להשתלב. אני זוכרת שאמרתי בלב, 'בסדר, היא אמריקאית, אני לא באמת אצליח לשפוך לה את הלב, איך היא כבר תוכל לעזור לי...' עשרה ימים לתוך השנה, אני בוכה בכי תמרורים, והיא שם בשבילי. היא הבחורה שעזרה לי לצלוח את השנה הזאת. היא פשוט הצילה אותי. 
הייתה שנה סופר מאתגרת, אבל צמחתי ממנה, כמו שלא צמחתי ממשהו בחיים. ובסוף השנתיים האלה, פתאום זה היכה בי שצלחתי פה שנתיים פסיכיות. הבנתי שאני רוצה לעשות משהו עם הדבר הזה, שאני רוצה לעזור לנשים שעושות רילוקיישן, לעבור את השנים הראשונות של ההסתגלות. כי השנים הראשונות הן בדרך כלל הכי קשוחות, ושם נשים מאבדות את זה ממש."

מה היה הצעד הבא?

"אחרי שלימדתי שנה בביה"ס התחלתי ללמוד אימון. זה הגיע אחרי שעשיתי קורס של אמא מאמנת כסטודנטית שרוצה ללמוד על הורות. לקראת סוף השנה החונכת שלי בקורס אמרה שנפתחת הכשרת מאמנות, ושזה ממש יכול להתאים לי. הייתי בהיריון, זה יצא שהשיעורים הם באמצע הלילה, שעון אמריקה, אחת לשבוע במשך תשעה חודשים- קשוח. היא הציעה שרק אבוא לראיון. באתי לראיון, התקבלתי, והתחלתי את הלימודים בשבוע 39. בשעה 2 בלילה, שעון דאלאס, במשך תשעה חודשים, את השיעור השני עשיתי בחדר לידה."

איזו נחישות! ממש לא מובן מאליו

"אני אגיד לך למה- הגעתי לאיזושהי נקודה שאמרתי זה להיות או לחדול, באתי עם סכין בין השיניים, הרגשתי שאני חייבת להרים את עצמי, למצוא כיוון, להתאפס. התעורר בי הרצון לקחת שליטה. 
היום אני יודעת להגיד שהייתי במקום שכל כך רציתי לעזור לנשים אחרות, לא הבנתי איך לעשות את זה, ופתאום התגלגלה לפתחי הכשרת המאמנות הזאת. אחרי ההכשרה פתחתי את הקליניקה והתחלתי לקבל מתאמנות." 

ספרי לי על תחילת הדרך שלך כמאמנת

"בהתחלה היה לי חשוב להבין עם מה נשים ברילוקיישן מתמודדות, מעין אפיון לקוח. הצעתי שיחה של חצי שעה ללא תשלום, דיברתי עם כ- 60 נשים, וזה היה מרתק. 
בהמשך הקמתי קליניקה והיום אני עוזרת לנשים שנמצאות לקראת או במהלך רילוקיישן להתמודד עם כל האתגרים שהרילוקיישן מביא איתו. 
מאוחר יותר, ב-2020, אחרי שהתחילה הקורונה, פתחתי את הפודקאסט שלי- 'רילוקיישן זה בלב'. זה הגיע מהצורך שלי לשתף- הרגשתי שיש לי כל כך הרבה מה להגיד, ושאני לא הולכת להגיד הכל באינסטגרם. הפודקאסט הוא הבייבי שלי, אני מאוד אוהבת אותו ונהנית לעשות אותו. הוא עוסק בעיקר בהתפתחות אישית, אבל לא רק. משלב פרקי סולו שלי ופרקים עם אורחים מתחומים שונים, אפילו דיברנו על הפוליטיקה באמריקה"

מה גילית על עצמך לאורך הדרך בעקבות הרילוקיישן?

"אני מרגישה הודיה מאוד גדולה על היכולת שלי לנהל חיים עם כל כך הרבה סוגים של אנשים. זה לא מוחק וזה לא במקום מי שאת והאישיות שלך, מרוויחים מכל העולמות. זו פריבילגיה, לא מובן מאליו בכלל. 
אני חושבת שזה מייצר סקילס שאני שמחה בהם מאוד. ככל שקראו לי יותר דברים והבנתי מה אני שווה, הצלחתי לפתח לעצמי איזושהי צורת חשיבה הרבה יותר בריאה. הרילוקיישן נתן לי תחושת מסוגלות, בעיקר בתחום החברתי והאינטלקטואלי. בלעדיו לא הייתי נמצאת במקום שבו אני נמצאת היום, חד משמעית. 
בנוסף היכולת לנהל חיים כפולים שלא באים אחד על חשבון השני. האפשרות להכיר ולחיות בתרבות שונה לחלוטין מהתרבות ממנה באת, לשלוט בניואנסים, בשפה, בסלנג, בשפת גוף. אני ממש אדם אחר באמריקה בחברת אמריקאים מאשר שאני עם ישראלים. לא ממקום צבוע אלא ממקום שלמדתי וסיגלתי אורחות התנהגות תואמות תרבות."

מה את ממליצה לנשים שנמצאות לקראת רילוקיישן? 

"לקחת אימון לפני רילוקיישן, אימון שחולש על הכל. עלייך, על הילדים, על זוגיות, על תעסוקה. לא חייבים שיהיו את כל התשובות לפני המעבר, אבל לפחות תדעי שיש מישהי שמחזיקה לך את היד. יש מישהי שאת סומכת עליה, שהיא אובייקטיבית ומקצועית. כי הרבה פעמים להתייעץ עם חברים זה אחלה, אבל לא תמיד אנשים יודעים מה הם אומרים וזה יכול להיות גם חסר אחריות. גם אם הכוונות טובות, צריך מישהו מקצועי שייתן לך יד במעבר הזה. 
אני חושבת שנורא חשוב להתחיל לפני הרילוקיישן בגלל שנמצאים כבר בתוך הרילוקיישן, המדרון הוא מאוד חלקלק. וקולטים את זה רק אחרי שחוטפים את המכה, ואז לפעמים קשה להושיט יד משם. בהכנה הזו מייצרים איזשהו בסיס של תמיכה רגשית, שהוא קריטי בעיניי, הוא חשוב לא פחות מהצורך ברופא כי הוא משפיע על כל תחומי החיים, ועל התפקוד היומיומי. מרבית ממקרי הרילוקיישן הם בעקבות עבודת בן הזוג, ומרבית הנשים בארץ הן עובדות במשרה מלאה. ואז מה שקורה זה שמגיעים, בן הזוג הולך לעבודה, ובת הזוג נשארת בבית, וממשרה מלאה היא נמצאת בריק. אז הדרך למטה לשקוע יכולה להיות מאוד מהירה. זה משהו שלא תמיד מבינים אותו. בסופו של דבר הילדים חוזרים מהמסגרות, בן הזוג חוזר מהעבודה, את צריכה להיות שם בשביל להחזיק את הדבר הזה. ואם את לא מסוגלת להחזיק את עצמך, נורא קשה להחזיק את זה."

 ולסיום- מה החלום שלך?

"יש לי חלום לעשות דוקטורט, לבדוק את הקשר בין ביטחון עצמי ליכולת הסתגלות לתרבויות חדשות, או למעברים קיצוניים כמו רילוקיישן. 
בנוסף, זה לא סוד, אני מדברת על זה הרבה, שאני מאוד רוצה לחזור לארץ. ובעזרת השם זה יקרה. 
אני משיקה עכשיו את ההרצאה שלי- 'ברבי בספינינג'. ובעולם אידיאלי, אני רוצה תוכנית אירוח משלי, שאני אדבר בה על מהות החיים ואארח אנשים, שהפודקאסט יהפוך להיות משהו הרבה יותר גדול מפודקאסט. לעמוד על במה ולהרצות על התפתחות אישית ולחיות דרך האור- יש אנשים שעדיין מצקצקים על זה, אבל אני חושבת שבעולם שאנחנו חיים בו, שהוא באמת עולם קשוח ויש כל כך הרבה רע, הדרך היחידה לצלוח את זה היא להיות בחשיבה חיובית, לאמן את המחשבה שלנו לראות את הטוב."

כששמעתי את אביה מספרת על השנה הראשונה בטקסס, הבנתי עד כמה השקט יכול להיות מחריש אוזניים. הרילוקיישן לא היה הבחירה שלה, אבל הוא הפך לחוויה הכי מפתחת עבורה. דרך הבדידות, הקושי, וההתמודדות היא מצאה את הקול שלה. סיפור מעצים על איך להפוך משבר למקפצה. וזה ברור לי- נשים רבות ימצאו את עצמן בסיפור שלה. אם אתן לקראת רילוקיישן או כבר בארץ חדשה, ומחפשות מישהי שתעבור איתכן אתכן את המסע המטלטל הזה מוזמנות ליצור קשר עם אביה  באינסטגרם וגם להאזין לפודקאסט שלה 'רילוקיישן זה בלב'.