"אני יותר מממשת את עצמי כשהעולם פתוח לי. מה שהרבה פעמים מפחיד אנשים, אז אותי זה מניע ". שרון היינריך

אחרי שנים של קריירה ביטחונית תובענית, שרון החליטה לעזוב. לא מחוסר ברירה או בגלל מישהו אחר, אלא מתוך בחירה מודעת להגשים חלום ישן- היא עברה לפריז. הבחירה האמיצה שלה הפכה למסע אישי ומקצועי שהוליד תחום חדש שלא היה כמותו. כישרון הכתיבה שלה, לימודי הפטיסרי, וכמובן התשוקה הגדולה שלה לאנשים ולפריז הקסומה יצרו את Paris chez Sharon, בלוג מצליח עם כתיבה קולחת ומתכונים מאלפים, סיורים גדושים בידע, ולא רק על מתוק (מניסיון 😊), כתבות, ראיונות, ספר, ופרופיל אינסטגרם שופע עוקבים. 

ספרי לי קצת על החיים שלך לפני פריז

"עבדתי בשב״כ שבע וחצי שנים. הייתה לי קביעות, פנסיה תקציבית, הכל. הייתה תקופה שהייתי מאוד מאושרת מהעשייה, מהעבודה, מזה שאני מצילה את העולם, זו הייתה העבודה הכי משמעותית שיש. מצד שני, לא היו לי חיים בשום צורה. גם כשאת בבית, אז אין לך שקט. קטסטרופה מצד אחד, מצד שני, וואו, הייתי במקום הכי חשוב בעולם. באיזשהו שלב הבנתי שהנפש שלי פשוט מתה לגמרי, ואז החלטתי שאני עוזבת." 

איך הגיעה התפנית לתחום הפטיסרי דווקא?

"היו לי כבר שני תארים, גם בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה, וגם תואר שני במשפטים. וכשעזבתי לא היה לי מושג מה אני עושה, לא חיכה לי שום דבר. פשוט ידעתי שאם אני לא אעזוב, אני אמות נפשית, זה פגע בי מכל ההיבטים. הלכתי ללמוד פטיסרי אצל אסטלה בארץ, ובקורס הבנתי שאני לא מעוניינת לפתוח מקום בתחום. הרגשתי שזה לא יהיה מספיק בשבילי, אני צריכה אנשים, אני צריכה גירויים אינטלקטואליים.
באוגוסט לפני 15 שנה עברתי לפריז. המטרה הייתה פריז, זה היה החלום."

 איך נראו החיים שלך בתחילת הדרך בפריז?

"עבדתי בשגרירות בשביל אשרת השהייה. בבוקר הייתי קניינית, ואחרי הצהריים הייתי עוברת מפטיסרי לשוקולטרי ודופקת להם על הדלתות. אלו היו זמנים בלי רשתות חברתיות, והם לא הבינו מה אני רוצה מהם. מפה לשם כתבתי על זה בבלוג שלי. את הבלוג התחלתי לכתוב כבר מהביקורים שלי בפריז, כשעוד עבדתי בשב״כ. ואז לא היו בלוגים בכלל, חוץ ממני ועוד כמה בלוגרים בארץ. בהתחלה היו לי קוראים ספורים ולאט לאט נהיה באזז, בניתי שוק שמתעניין בעולם הפטיסרי הצרפתי. כתבתי גם לכל מיני אתרים, והיה לי טור קבוע בהארץ."

מה לדעתך גרם לזה להתפוצץ?

"אין לי דרך להסביר את זה, חוץ מזה שעשיתי תכנים מעולים, הבאתי משהו שאף אחד לא דיבר עליו. תשוקה זה הדבר הכי בסיסי מבחינתי, והכי חשוב כדי להצליח בעסק. כל היכולות שלי באו לידי ביטוי במקום הזה. וזה לאט-לאט גדל, ואז יצא הספר ב-2014, וזה נהיה אירוע. התחילו לפנות אליי גם כל מיני עוקבים שאני אקח אותם למקומות שעליהם אני כותבת. לא הייתה תיירות קולינרית בכלל, אף אחד לא דיבר על זה בארץ לפני.
הסיפור שלי הוא קצת סיפור סינדרלה, נכון, כי הצלחתי והצלחנו, אבל זה לא ממקום של 'היא באה מתוסכלת כאשת שליח ומצאה את הייעוד.' כל מה שנראה לעולם כמכשול, לי נראה כיאללה, מדליק, נסתדר. 
אני הבאתי את השינוי, השינוי לא קרה לי, הוא נעשה על ידי בעבודה מאוד מאוד קשה. האם דמיינתי שזה יתגלגל למימדים כאלה, ושיכירו אותנו בכל העולם, ושפייר ארמה ישלח לי לבבות בוואטסאפ, ושנביא אותו לישראל? לא, לא דמיינתי כמובן, כן? 
התשוקה שלי היא פריז, והיא גם חלק מההשראה שלי. אני יותר מממשת את עצמי כשהעולם פתוח לי. מה שהרבה פעמים מפחיד אנשים, אז אותי זה מניע."

היו אתגרים?

"המשבר הגיע אחרי שנתיים בערך, אבל הוא גם לא היה מאוד דרמטי. הרגשתי שאני פה, ואני לא מוצאת בן זוג, בסופו של דבר הסתבר שאני לא צריכה בן זוג, אני צריכה בת זוג. אני לא חושבת שזה היה קשור לפריז בכלל אלא לשלב שהייתי בו בחיים. 
ואז הכרתי את גלי בסיור והתאהבנו. בהמשך החלטנו גם לפתח יחד את העסק."

אחרי שנים כשכירה איך היה המעבר לעצמאות?

"השאלה היא איך לא עשיתי את זה לפני. הבנתי שלא סתם הייתי שם מתוסכלת וכבויה, כי למרות שאני אוהבת מערכות, להצליח ולהיות שייכת, יש גם הרבה דברים שמפריעים לי. חוסר צדק משגע אותי. אז בדיעבד אני מבינה שזה ממש לא מתאים לאישיות שלי. וברור שהיו כל מיני דברים מלחיצים במעבר לעצמאות, כמו קטעים בירוקרטיים, אבל אלו דברים מינוריים. בגדול, אני לא מבינה בכלל איך הייתי שכירה אי פעם."

איך את מרגישה היום לגבי השינוי שעשית?

"הגעתי לכאן כשכל הדלתות היו סגורות. היום הדלתות כולן פתוחות כי אני פתחתי אותן. בשיחות שיש לי עם אנשים מידי פעם, אני מסתכלת על המסלול, על הדרך שעשיתי. אני מרגישה שאני פריבילגית במרכאות, אי אפשר למצוא אצלי איזשהו משהו דרמטי לרעה. מצד שני, עבדתי מאוד קשה בשביל זה. זה לא במקרה. זו עבודה מאוד קשה שנמשכת, עסק עצמאי, אבל שוב, אני נהנית מזה וזו גאווה מאוד גדולה מבחינתי."

מה היית ממליצה לנשים בתחילת הדרך שלהן ברילוקיישן?

"אני לא מאמינה שיש איזו קלישה שאפשר להגיד. הרי אני עשיתי את הצעד הזה רק בזכות מי שאני. אם זו אימא שלי, שתמיד עודדה אותי לעשות רק מה שטוב לי, ואם אלו החברים הקרובים שראו שאני קמלה. 
בזכות האופי שלי, שהוא מאוד what you see is what you get אין מצב שאני אהיה איפה שלא טוב לי. יש המון אנשים שאומרים 'אני אעזוב כשיהיה לי משהו אחר'- טעות חמורה מבחינתי. עצם העזיבה, לדעתי, מייצרת את התנועה, לדבר הבא. ברור שזה מפחיד, החיים מפחידים."

יש משהו שחסר לך מישראל?

"כמובן שהמשפחה והחברים. 
חוץ מזה הבירוקרטיה הצרפתית משגעת אותי, אבל גם בישראל יש בירוקרטיה, ולא רק שיש בירוקרטיה, אם אין לך קומבינות, אז גם הבירוקרטיה לא עובדת. פה יש בירוקרטיה מתישה מאוד, אבל אם עובדים על פיה, הדברים קורים. 
וברור שתמיד אני ארגיש חצי תיירת בחיים שלי, אבל אני אוהבת את זה, זה בדיוק הקטע. כלומר אני תמיד ארגיש לא צרפתייה. ברור, אני לא צרפתייה. אבל אני נהנית מהיתרונות של זה."

מה החלום הבא?

"גלי ואני דיברנו הרבה פעמים על זה שאנחנו מעוניינות לצלם סדרה שבה אנחנו נוסעות בצרפת בין יצרני חומרי הגלם, זה משהו מרתק. יש הרבה מחשבות. האמת היא שעכשיו אני מרגישה שאני באיזשהו פלטו כזה, גם אחרי המוות של אימא שלי, וגם עם המלחמה והכול. זו מין תקופה שאנחנו לא מכריזות על פרויקטים, אני נהנית ממה שיש לי. אני ממשיכה להתפתח ולפתח. וזה עוד זה יקרה. 
הרבה פעמים כשאנחנו פוגשות צרפתים בתחילת שנה, או בחזרה מהחופשות קיץ, יש להם כזאת שאלה, 'מה הפרויקט שלך לשנה הקרובה?' כנראה שזה משהו תרבותי. אין לי כרגע שום פרויקט שהוא ממש סגור ומתוכנן וזה נהדר, מבחירה."

רציתי לשתף את הסיפור של שרון דווקא כי היא לא "אשת שליח". היא בחרה ברילוקיישן מתוך חלום ויוזמה אישית. הדרך שלה מעוררת מחשבה והשראה לכל מי שמוצאת את עצמה בצומת של חיפוש זהות מקצועית וחיים חדשים. 
אז גם אם לא עברת מתוך חלום שלך אלא בעקבות עבודה של מישהו אחר, הסיפור של שרון יכול להזכיר לך שהבחירה והעשייה האישית הן מה שמייצרות את השינוי. אני מאוד מתחברת לאותנטיות של שרון, להקשבה הפנימית ולתעוזה.
אם עדיין לא עשית סיור בפריז עם שרון אז למה את מחכה?! בטוח שאת כבר מכירה את הבלוג או לפחות עוקבת באינסטגרם.