הלוואי שהיו לי כוחות על
כליל בת השמונה אוהבת לדבר על כוחות על. לאחרונה, במקרה או שלא, היא כל הזמן אומרת שהלוואי והיה לה כוח על של טלפורטינג. ככה היתה מגיעה לישראל, מביאה את סבתא וחוזרת הביתה לקנדה. הלוואי.
זה שהביקור של סבתא בוטל, ואנחנו כבר כמעט שנה כאן בלי אף מבקר, המלחמה שלא נגמרת מותחת את הגבולות הרגשיים של כולנו- עוד קצת. ועוד קצת.
והגבולות הפיזיים הופכים יותר ויותר מגבילים. כאילו מישהו מכריח אותנו לנבור עמוק עמוק ולחפש עוד כוחות שקיימים בנו.
המציאות הזאת, ששום דבר בה לא הגיוני, מעלה שאלות.
איפה באמת הייתי רוצה להיות עכשיו אם הכל היה פתוח בפני?
אם הייתי בארץ קרובה למשפחה זה היה מקל עליי?
או שעדיף לנו להיות פה?
הכול כאן שקט, ממשיך "כרגיל", אבל בתוכנו אנחנו מרגישים.
המתח, הדאגה, המורכבות. וכיהודים שחיים בחו"ל, אני שואלת את עצמי עד כמה כל זה משפיע גם על הילדים. כמה מזה הם סופגים? מבינים? מרגישים?
אני שואלת הרבה, מחפשת תשובות שיניחו את הדעת והנפש. לא תמיד מוצאת.
מה בכל זאת עוזר לי?
הודיה- סוגרת כל יום בכתיבת 5 משפטי תודה במחברת שנמצאת ליד המיטה. גם בימים שהלב כואב או עייף, אני מחפשת נקודות של אור. זה מאמן את המוח להיצמד לטוב.
תמיכה- אני שומרת על קשר עם המשפחה והחברים בארץ. מנסה למצוא את המילים, גם אם לא תמיד יש לי. רק שיידעו שהם בלב שלי, כל הזמן.וכאן אני בוחרת להיפגש עם אנשים שעושים לי טוב.
מתמקדת בפעולות שנותנות לי אנרגיה- פעילות גופנית, טיול בחוץ, כתיבה, קריאה, חיבוקים עם הילדים ועם בן הזוג.
ואני משתדלת לא להרגיש אשמה. כן, לפעמים מתגנבת מחשבה: איך זה שאני הולכת לבריכה, יוצאת לקמפינג, או אפילו ישנה ברצף לילה שלם, כששם הכול בוער?
אבל זה לא עוזר לאף אחד. להפך. אני צריכה להיות חזקה. בשבילי. בשבילם.
אני מזכירה לעצמי:
אין לנו שליטה על מה שקורה,אבל יש לנו שליטה על איך אנחנו בוחרות לפעול בתוך זה.
רגשות מעורבים הם טבעיים.
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. (שלום חנוך)
ואם גם את מרגישה כמוני, נקרעת בין עולמות, מנסה להישאר עם הראש מעל המים- מה עוזר לך?
