היום שקדי יצאה לראשונה ל- Overnight Camp

כמעט שלושה שבועות שאני לא אראה אותה. אה וגם לא אדבר איתה. ככה זה במחנות פה, הילדים נוסעים והדרך היחידה לתקשר איתם זה באמצעות מכתבים (כן, כאלה של פעם). מצד אחד- מבורך, ניתוק מהמסכים. מצד שני- קשוח.

הבוקר איכשהו הצלחתי לנתק את עצמי מהסיטואציה כשלוויתי אותה. בד"כ אני מתקשה לעצור את הדמעות לפני פרידה ארוכה (תעיד משפחתי המורחבת איך כל פעם מחדש אחרי ביקור בארץ אני בוכה בסיבוב הפרידות) הפעם הייתי חזקה בשבילה. ואולי גם בשבילי. 

עומדת ליד האוטובוסים עם ההורים הקנדים, שנראים כמעט אדישים לסיטואציה, מחפשת את דמותה של שקד מבין הצלליות שמשתקפות בחלונות הכהים, ופתאום, בלי אזהרה מוקדמת עלתה בי תחושת זרות חזקה.
מתברר שגם אחרי יותר משש שנים ברילוקיישן אפשר להרגיש חוסר שייכות.
פתאום את נזכרת שאת לא גדלת לתוך התרבות הזאת. המחנות האלו הם חלק בלתי נפרד מהתרבות הצפון אמריקאית, כבר מסוף כיתה א' הילדים יוצאים לבד, וההורים נשארים להינות מקיץ זוגי רגוע ושקט.

ואז אני חוזרת 30 שנה אחורה. גם אני השתתפתי במחנות קיץ של כמה שבועות מחוץ לבית, זו אחת החוויות הכי מדהימות שהיו לי בחיים. ועדיין הייתי יכולה לדבר עם ההורים שלי (בטלפון ציבורי...)
היה מותר להביא אוכל וממתקים או לקנות בקיוסק (כאן אסור בכלל) 
היה מותר לקבל חבילה מהבית (כאן אסור, אלא אם חוגגים יום הולדת) הכל מאוד מובנה ומסודר. לטוב ולרע. 

אחרי כמה שעות, כשניסיתי לעבד את מה שקרה בבוקר, המחסומים נפתחו והדמעות זרמו. יחד איתן גם הדאגות. עכשיו לוקחת נשימה ומקווה שהחוויה הזו תהיה לה משמעותית, שתיתן לה ביטחון, שתעזור לה לגדול. ושתעבור מהר. כי אני כבר מתגעגעת. 

עוד הזדמנות ללמוד לנסות לשחרר, זה לא הצד החזק שלי :)